סיפור חיי סבתא שושנה סייג

מסלול חיי שושנה (לילה חבושה) סייג

View מסלול חיי סבתא שושנה סייג in a larger map

סבתא שושנה (לילה) סייג (חבושה) נולדה ב 1947 בבירת עיראק בגדאד, בת לאמא- רחל (רשל) סלומון ואבא שמואל (סמי) חבושה. בת בכורה כשלאחריה 3 אחים קטנים: יחזקאל, שלום, ובת הזקונים איילה. תמיד שימשה סבתא כאימא גדולה בבית והשגיחה על אחיה הקטנים ואף לפעמים כשלא ביצעה את עבודתה כנדרש הוענשה סבתא ע"י הוריה. סבתא בישלה בבית, סיפרה לאחיה סיפור לפני השינה, לקחה אותם לטיולים וקנתה להם מתנות מכספה.

. מצבם הכלכלי היה קשה ודחוק, הם חיו בבית קרקע מרובה חדרים וסלון גדול. סבתא מספרת שהייתה מאוד מפונקת. למרות המצב הכלכלי הקשה שהיה בביתם, הוריה נהגו לקנות ולתת לה את כל שביכולתם הכלכלית. החינוך בבית היה נוקשה, סבתא הייתה מקבלת עונש אם הייתה חוזרת מאוחר הביתה, וכמעט כל יום הייתה נענשת בגלל שלא ניקתה את הבית כנדרש או שקיבלה ציון שלא מצא חן בעיני הוריה, שלא שמרה טוב על אחיה וכו'... היא אהבה את ימי שישי מכיוון שלא היה לסבא וסבתא על מה לכעוס עלייה. למדה בבית הספר היסודי אזורי-"טירת הכרמל" ובתיכון - "בית הפקיד" שבחיפה. הלימודים בתיכון היו מסובכים והיה לה מאוד קשה להתרכז בבית הספר, להקשיב למורים בשיעורים, וללמוד שפה חדשה מקבילה לשפת האם שלה-ערבית עראקית, בעבר לא היו מורות פרטיות אך למרות זאת סבתא השקיעה ונתנה את כולה ולאחר מכן העבודה השתלמה לה והיא גמרה בית ספר בהצטיינות יתרה. היא הכינה שיעורים על פתיליה(עששית) מכיוון שלא היה אור.

סבתא רחל ביקשה שהילדים יכינו שיעורים לפני החשכה מכיוון שחשבה שאין צורך בלבזבז את הנפט היקר שבעששית כשאפשר לסירוגין להכין שיעורים באור. אחת החוויות שסבתא זוכרת מבית הספר היא את הטיולים השנתיים המהנים עם כל החברים. בטיול השנתי של סבתא בסוף כיתה ח' כיתתה יצאה לטיול באילת, היו ילדים שלא היו להוריהם אמצעים לתשלום מכיוון שטיול זה עלה הרבה כסף. המורות הציעו לתלמידים שלא היה להם כסף שהן יעסיקו אותם בניקיון ובשמירה בביתן על ילדהם, הן שילמו להם בתמורה ובכך יכלו לשלם את עלות הטיול. סבתא שהרגישה יוצאת דופן והחליטה שגם היא תלך לעבוד,למרות שהוריה יכלו ליטול את עלות הטיול בחרה סבתא להשיג עצמאית את הכסף והיא מימנה את הטיול לבד.

ערב הסיום בתיכון התקיים על שפת הים עם ההורים. כאשר גמרו המתבגרים את ההופעה ההורים חזרו לביתם. הם היו 4 כיתות בשכבה ורוב הילדים נשארו עד אור הבוקר. סבתא בכתה מכיוון שאביה רצה שתחזור איתם הביתה, המורה ראתה שסבתא בוכה וניגשה אליה. לאחר מכן היא אמרה באירוניה לסבא שמואל לשמור על סבתא ולהישאר איתה עד אור הבוקר, לבסוף השתכנע סבא והשאיר אותה. היא לבשה שמלת נשף מפוארת וכל התלמידים רקדו שרו קפצו וצרחו.

היא אהבה להכין תסרוקות שיער לחברותיה ולקלוע צמות ונהגה להתגנדר לכל אירוע ואפילו לבית הספר. סבתא הייתה ספורטאית טובה מאוד עד היום, היא הייתה משחקת מחניים,כדורעף,הדפה כדור ברזל ורצה ריצות ארוכות למרחק. היא השתייכה למצטיינים בספורט בבית ספרה והייתה חברה בנבחרת האתלטיקה של בית הספר.היא זכתה במדליות,פרסים ותעודות הוקרה. סבתא הייתה ילדה שובבה ומקובלת ובנות רצו להיות בחברתה. היא שימשה כמקור קינאה לעיני בנות ועל כן תמיד הייתה מוקפת חברות... הילדים בעבר שיחקו במשחקים רבים ומגוונים שבינהם היו קלאס שציירו בעזרת גיר על מדרכה, תחרויות קפיצה בחבל וריצה,חמש אבנים ומשחקי כדור שאהבה סבתא מכל.

תמיד היו בינה לבין הוריה חילוקי דעות בנושאים רבים, אחת הדוגמאות הייתה בנוגע ללבוש ולחזרה הביתה בשעה מוקדמת שנקבעה מראש. מלבד זאת הביא חויבה ללבוש חצאית שמכסה את הברכיים, סבתא לא אהבה זאת ותמיד הייתה לוקחת בתיקה מכנסיים ומחליפה בתחילת היום.

בגיל ההתבגרות הנערים קיימו מפגשים חברתיים אצל אחד החברים או במקום ציבורי בהם היו רוקדים ריקודי-עם, שרים שירי ארץ ישראל ומציגים הצגות. המפגשים חלו עד לשעות הערב המוקדמות, ומכיוון שלא הייתה דרך לשמור על קשר עם הוריה סבתא התחייבה לחזור תמיד בשעה שנקבעה מראש לפני שעות הלילה המאוחרות. אביה שמואל עבד ברכבת בגדאד וזכה בפרסי שבח ומלגות הצטיינות ובזכותם הרוויח מספיק למזונות ותשלומי הבית. מכיוון שהמצב היה קשה סבתא רחל עזרה לו ועבדה בהכנת רקמות יד מיוחדות ושמלות כלה שאותם מכרה לקהילת היהודים באזור, מכיוון שלא היו לסבא ולסבתא אמצעי תשלום לחנות עצמאית העסק התנהל בביתם ועבר מפה לאוזן.

עלתה בשנת 1951 וגרה במעברה באוהלים ב"שער העלייה" ולאחר מכן פונתה משפחתה לצריפים בטירת הכרמל שם התגוררו כ-10 שנים. צריף זה היה חדר אחד גדול ששימש את כל המשפחה. מכיוון שלא היו בצריף שירותים בסמוך לו היו שירותי "בול קליעה" ששימשו את כל המשפחות באזור ובכל שבוע דייר אחר לפי הסדר היה מנקה אותם. כל משפחה קיבלה פנקס, את הנקודות שניתנו בו החליפו במצרכים בסיסיים(מים,חלב,ביצים,תפוחי-אדמה,סוכר,מלח,לחם). בכל יום היו הולכים לקנות רבע בלוק קרח שאותו שמו בתוך צידנית ענקית ושומרת על קור והוא שימש כמקרר.מהמכולת היו סוחבים את כל הקרח עד החזרה לצריף, סבתא רבה עם חזי אחיה מי ילך בכל יום והם עשו תורניות. בימי שישי היו הולכים יחד מכיוון שהיה צריך חצי בלוק קרח שיספיק לשישי שבת. סבתא אהבה לאכול גבינה לבנה או בולגרית עם אבטיח ולשבת בקיץ בחוץ,להנאות מהנוף ולאכול שם.

כל שבת המשפחה הלכה לטייל רגלית עם הילדים עד לסבתא נונה ולסבא סלמן. בבניין שסבתא נונה וסבא סלמן גרו היה ביתן שהיה שייך לשכנים שעזבו את הבית ובו היה חשמל והם התלהבו להגיע לאור. את חגיגת בת המצווה חגגה בביתה באירוע גדול ומכובד עם הרבה מוזמנים,את שמלתה תפרה אמה. מהצריף עברו לבלוק 3 חדרים בקריית אליעזר,שם שמואל עבד בבנייה ורחל עבדה בעבודות מזדמנות.

את סבא שבח הכירה סבתא בהילולה שהתקיימה בבית אחותו.

לאחר סיום התיכון לקחה חלק במבצע הנוער העובד והלומד ולמדה בערב והשלימה את הלימודים בהנהלת חשבונות, בבוקר עבדה בבנק אוצר החייל ובכך סייעה להתגבר על המצב הכלכלי הקשה שבו הייתה משפחתה. למרות זאת הייתה משתמשת בכספה שהרוויחה והוריה היו מסתדרים עצמאית.

ביום אחד שבו עבדה סבתא הייתה הפסקת חשמל וסבתא נגעה בידה במעגלת הכספים ולהפתעתה חזר החשמל והיא איבדה את חצי אגודלה, את האמה ואת הקמיצה. מקרה זה השפיע עליה מאוד.קרוב ל-8 חודשים לקח לסבתא להחלים ולהתאושש מהפציעה והיא עברה סדרת ניתוחים מסובכת ולמדה לכתוב ביד שמאל.

סבתא חששה להפרד בתקופה הזו והייתה שבורה פיזית ונפשית,לא היה אכפת לה לעזוב את סבא שבח והיא רצתה להפרד ממנו כי לא רצתה שסבא התחתן ויישאר עימה מתוך רחמים.

סבא לא ויתר והוכיח לסבתא שאהבתו אלייה היא מיוחדת במינה ואמו סלחה נכנסה לתמונה והראתה לה עד כמה חשובה לו אהבתה וזו הייתה מאין הצעת נישואין.

סבתא לא שירתה בצבא ישראל ואמרה כי היא דתייה, מכיוון שאביה שמואל לא הסכים לה לשרת בצבא בגלל היותה ביתו היחידה לעת זו. מסיבת האירוסין נערכה בחיפה בערב יום העצמאות, בבית ההורים של סבתא רחל ושמואל, השמחה הייתה גדולה והוזמנו לחצר הרבה אורחים. מכיוון שלא היה מספיק מקום להכיל את האנשים המבוגרים נשארו לישון אצל סבא וסבתא וכל הצעירים- בני דודים,החברים והילדים ירדו לחוף שהיה מתחת לבית של סבתא במרחק 500 מטר ועשו קומזיץ ואכלו מהמתוקים שנותרו מהמסיבה,ונשארו לישון שם, למחרת כולם התאספו ויצאו למצעד יום העצמאות ה-17 למדינת ישראל. טבילת המקווה של סבתא נערכה לילה לפני בערב בחינה, הן לקחו סוכריות ומתוקים היו כ15 בנות, התהלוכה יצאה בשיירה לקולות המסורתיים וזרקו על סבתא סוכריות. החינה הייתה אצל אחותו של סבא שאצלה סבא וסבתא הכירו, האירוע נערך לפי המסורת המקובלת עם בגדים מיוחדים ומתוקים של סבתא רחל. לאחר לילה ארוך ומהנה קמו סבא וסבתא ליום המרגש להם מכל יום החתונה שהיה שיאם של כל ימות השבוע, סבתא לקחה את הדודה שלה-רינה והן נסעו למכון יופי ונשארו שם הרבה זמן. אפרו אותן הלבישו אותן סירקו אותן ופינקו אותן. בערך בשעה 17:00 סבא בא לאסוף את סבתא במונית מקושטת. הם יצאו לצילומים יחדיו ואחר כך הגיעו לאולם וקיבלו את האורחים. נישאו סבא וסבתא זה לזו באירוע גדול ומפואר באולמי ההיכל בחולון, בחתונתם הזמינו כ-500 מוזמנים והאווירה הייתה חגיגית ומיוחדת... לסבא וסבתא לא היה אז כסף מכיסם לשלם את האירוע שהיה חלומה של סבתא שושנה, הם שילמו מהמתנות שקיבלו מאורחיהם שבאו לחגוג עימם. סבתא מספרת שבעבר לחתונה הייתה חשיבות וערך רגשי עצום, ובעיקר פתיחת דף חדש של הזוג הצעיר. מכיוון שהאירוע נערך בנובמבר היה חשש לגשם אך במזל היה זה יום יפה וחם, יום למחרת ירד גשם מבול. כדי לחגוג את ירח הדבש נסעו סבא וסבתא באוטובוס עד לאילת ושם לנו במלון "הסלע האדום".

גלי הבת הבכורה נולדה באפריל 1969 בבית החולים ביפו והתגוררה בדירה קטנה ביפו. באותה תקופה סבתא לא עבדה ונשארה בחופשת לידה. אמא נולדה באוגוסט 1971 ביפו, כשהייתה בת שנה עברו המשפחה לחולון לדירה גדולה בבניין קומה רביעית ואחרונה,בניין זה היה חדיש מאוד וסבא וסבתא לקחו על הדירה משכנתא ובעבורם היה המעבר משמעותי וצעד גדול בדרך לאיכות חיים טובה יותר... גלי ואמא היו גן ליד גן וגלי הייתה שומרת על אמא מבעד לגדר.

סיפור מלחמת יום כיפור ביום שבת ה6 באוקטובר 1972 פרצה מלחמת יום הכיפורים כולם היום בבית הכנסת לבושים בגדי חג, היה זה יום צום והייתה תחושה חגיגית באוויר. בערך בשעות הצהריים הגיעו לבתים שונים, אנשי צבא וחוליות מגייסים שנתנו צו חירום. בגלל היות יום זה קדוש,לא הייתה אפשרות ליצור קשר או להודיע לאנשים על פרוץ מלחמה ברדיו או בכל דרך להעברת מידע. בשעה 14:00 לערך הייתה אזעקת צופרים חזקה, הייתה זו אזעקת בהלה ואפשר היה לשמוע איך מבחוץ כולם שואלים מה קרה ולא מבינים לאן הולכים הגברים החסונים והחזקים. המגייסים באו לבית סבא וסבתא בחולון דפקו על הדלת בחוזקה ולקחו את סבא לאחר שלקח עימו חפצים ובגדים אחדים, בשלב זה סבא היה מבולבל ומבוהל ולא הבין את המתרחש. מיד התקשר סבא שבח לסבתא שהייתה בבית אמה רחל וספר לה על הבשורה, סבתא לא ידעה מה לעשות,כשהוא ספר לה זאת היא לא האמינה. היא בכתה, אך לא רצתה שסבא יישמע בכדי לא לתת לו להרגיש לא טוב,היא רצתה לחזק את סבא בשלב הזה ולא להוריד לו מהביטחון אך אינה יכלה לעצור את הדמעות. סבתא וסבא נפרדו זה מזה והתחושה הייתה כואבת. הם ידעו שזה יכול להיות הסוף ונפרדו לשלום דרך הטלפון. סבתא לא נפרדה מסבא לתקופה ארוכה הם היו זוג ועל כן היה לה קשה אפילו להיפרד מסבא בימים ארוכים ששמר בחנות שלהם עד מאוחר. וסבתא שהייתה אדם עקשן וחזק ידעה שאם כל הפחד והכאב עלייה להמשיך ולשמור על הבנות שהיו אז צעירות מאוד,לתחזק את העסק ולדאוג שהכל יתנהל כרגיל עד שסבא יחזור. כל יום היה בעבורה כמו נצח,היא התפללה כמה פעמים ביום שסבא יחזור בריא ושלם. סבא דאג שמור על קשר מרובה עם המשפחה ולכתוב להם כמה שיותר. באותה תקופה הייתה להם חנות אטליז גדולה בשדרת חנויות ברחוב הראשי בבת ים. החנות והשטח עלו כסף וסבתא נדרשה לפתוח את החנות השכם בבוקר ועד לשעות הלילה המאוחרת בכדי לצאת מידי חובה כלפי הלקוחות הקבועים וגם בכדי להביא כסף הביתה. מכיוון ששושנה לא יכלה לשמור על הבנות והצטרכה לדאוג עצמאית לעסק המשפחתי, ואמה סבתא רחל לא יכלה לדאוג כי היו לה ילדים בבית שגם נצרכו לטיפול ובניהם איילה אחותה של סבתא שהייתה אז בת 5. לכן סבתא מזל(נונה)שמרה על גלית ולימור,שיחקה איתן, האכילה אותן, השכיבה אותן לישון,הקריאה להן סיפור ושמשה להן כאמא במשך התקופה הקשה לסבתא מכל. כך זה נמשך עד השחרור במאי 1973 קצת פחות מ-7 חודשים שבהם סבא שירת,סבא איבד מקרים-משפחה חברים ואנשים לפלוגה. כשחזר הביתה בריא ושלם כל הקרובים אליו הגיעו לשמוח בשמחת המשפחה. סבא מספר שעבורו זו הייתה מלחמת קיום ואינו הצטער על אף רגע שחווה לטובה או לרעה.

סבא נתן לאמא בגמר המלחמה בובה ועגלת צעצוע שקנה באחת החנויות לפני החזרה הביתה.

אמא למדה בבית הספר רמז שנמצא במרחק קטן מביתה בחולון.

בכל חופש גדול נסעה המשפחה לתקופה ממושכת לסבתא רחל שגרה קרוב לים בחיפה.

בשנת 1981 נכנסה סבתא להריון ובעבר מכיוון שלא היה אולטרסאונד לא היה אפשר לדעת את מין הילד,
היא התפללה לבן וביום שישי בצהריים סבתא קיבלה צירים,הכינה ארוחת צהריים של יום שישי והם נסעו לבית החולים וולפסון בחולון. גלי ואמא נותרו בבית וסבא חזר בשעה מאוחרת ויצאה מפיו הבשורה המשמחת כי נולד בן ואמר לבנות לישון על מנת שיבקרו יום למחרת , הן לא הצליחו לישון כל הלילה וחיכו בקוצר רוח לביקור ביום שבת.

הברית נערכה שבוע אחרי בינואר ביום גשום באולמי "ארגמן חולון" ונקבע כי יקראו לתינוק יחזקאל.

סבתא נונה באה לתת יד תומכת בבית ועזרה בבישולים ועם הבנות,הייתה שמחה מרובה בבית כיאה לבן אחרי שתי בנות.

סבתא הייתה בחופשת לידה קצרה כי נאלצה לחזור לחנות.

בבגרות הבנות,חיפשו מקום חדש למגורים באיכות חיים טובה וחינוך טוב.הם הגיעו להיווסדה של אריאל-יישוב קהילתי בשומרון והם קנו שם בית פרטי עם גינה גדולה ויחד איתם קנה אחיה של סבתא חזי בית דו עם חצר משותפת לשתי המשפחות.הם מכרו את האטליז בבת ים,סבתא רחל עזבה אף היא את הבית בחיפה וקנתה בית קרקע ברחוב סמוך לילדה,באריאל.

בת המצווה של אמא נערכה בחולון במסעדת"גן העדן".

היה קשה לאמא להסתגל לאריאל ולהפרד מהחברים בחולון והקשה עלייה המעבר בחודש פברואר-אמצע שנת הלימודים לכיתה ז'.

סבתא אז עבדה ב"איתן"חברה לביטוח ללא ידע מקדים בתחום וגילתה אומץ והפכה לשכירה יחסית לעסק האטליז העצמאי.

בגיל 21 לאחר השיחרור של אמא מהצבא בתפקיד סמבצי"ת(סמלת מבצעים)החליטה ללכת בעקבות אימה ועבדה בסוכנות ביטוח ולמדה ביטוח במקביל.

ב1994 נולד שקד בנה של גלית והנכד הבכור

ב1997 נולדתי עם אחותי התאומה שחר

ב1998 נולד שובל בנה של גלית

ב2003 נולדה ספיר ביתה של גלית ואורי אחי הקטן

ב2008 נולדה אסתר-מינדל

כיום עובדת סבתא כמנהלת תפעול בחברת ביטוח וסבא עובד גם כן בחברה לביטוח.

הם חיים באושר ובפרישות ודואגים לנו...!

סבתא שושנה מכינה עוגיות עיראקיות

מרשם להכנת עוגיות עיראקיות

1)קילו קמח

2)קורט מלח

3)3 כפות סוכר

4)3 כפות שמרים יבשים

מנפים את קילו הקמח ומוסיפים את השמרים ולשים עם 3 כוסות מים פושרים .לאחר מכן מוסיפים את המלח והסוכר.מכסים טוב במגבת או צלחת ונותנים לבצק לנוח,לאחר שתפח כשעה וחצי עד שעתיים מחלקים אותו לחתיכות ויוצרים בעזרת הידיים עיגול עם חור מאמצע(כמו כעך),מורחים את הבצק בביצה ואפשר לפזר שומשום וסוכר מעל. פורסים נייר אפייה ואופים בתנור כ20 דקות ב180 מעלות.

בתיאבון...!